נולדתי כארגנטינאית וככזאת גם אוכלת בשר.
בניגוד למה שרוב האנשים חושבים, בבית שלי לא קמים בבוקר עם אמפנדס ולא מנשנשים אסאדו בין ארוחות. אבל אוכלים בשר, אוכלים גם עוף, וחלב? אם אפשר ביחד אז עדיף.
הייתי מהילדים שלא אוהבים אוכל אמיתי ורק לשם ארוחה כלשהי הייתי לוקחת חבילת עוגיות של אוריאו שמילאו את החלל הריק במשהו.
לפעמים הייתי לוקחת סנדוויץ' בכל זאת, והריח של הגבינה בתוך המפית שבעומק התיק עשתה ריח מוזר לספרים ונמעכה יחד עם הקלמר, וכאחת שנגעלת בקלות, לא יכולתי לשאת את המחדל ונשארתי עם הקראנצ'יות שסיפקו לי העוגיות המעובדות.
עד גיל די מאוחר תזונה בריאה הייתה מבחינתי משהו שנשגב מבינתי, שאין לו משמעות, תמיד הייתי רזה וככזאת הרגשתי שרזה = בריא ואני לא רואה סיבה להשתנות. אני אוהבת שוקולד.
בתיכון התבגרתי וכבר הסכמתי לקחת סנדוויצ'ים, אבל רק לחמנייה מתוקה עם גבינה צהובה וחמאה כי ירקות היו אוכל עצוב בעיני.
את הצבא ביליתי בבסיס עם "דודות", לא טבחים צבאיים אלא ממש נשים בשלניות שמכינות אוכל לכל הבסיס. מחוץ לצבא תמיד אמרו לי שזכיתי ועם זאת, משהו בריחות של התבלינים יחד עם הנתחים הלא סקסיים במיוחד בסירים הענקיים הגעילו אותי והיו רחוקים מאוד מהבורקס פיצה הטעים ומלא המונוסודיום גולטומט שהייתי ניזונה ממנו בשקם. אם ניזונה זה בכלל פועל ראוי לכאן.
אם הייתי רעבה בין בורקס לשני, הייתי רוכשת על הדרך גם את הממתק האהוב עליי, שוקולד פרה ביסקוויט או קינדר בואנו וכמובן, קולה זירו.
וככה ביליתי שנתיים מחיי.
אוכל ביתי היה מבחינתי שניצל ופירה של אמא שלי, עם הרבה קטשופ ומיונז שטעם לא יחסר כמובן.
טיול אחרי צבא, 4 שנים בשנקר, ויותר מדי עבודות במסעדות הובילו אותי לטעום טעמים חדשים, לחוות אוכל שונה, שלא הייתי רגילה אליו עד אז.
רזה עדיין הייתי, אבל תמיד הייתי שמחה להוריד עוד קצת פה ושם. ובגלל שזה הרי היה כרוך בהימנעות מאוכל שאהבתי, התפשרתי על המראה והבריאות לטובת שוקולד, בשר, שרימפס וקלמרי טעימים והפכתי את המסעדות לבילוי האהוב עליי ביותר.
כשעברתי לגור מחוץ לבית של ההורים והתחלתי לדאוג למזון שלי בעצמי נמנעתי מלבשל בשר ועוף, המראה של הנתחים הזכיר לי מדי את החיה עצמה, ושלא נדבר על דגים שנראים ליטרלי כמו אלה שנרצה לראות שוחים באקווריום.
אבל בסופ"ש כן. אצל ההורים זה אחרת. על הצלחת זה נראה טוב, זה טעים, וזה לא דומה לחיה. אז מותר. על הצלחת אפשר להתעלם מהמוסר. אבל לגעת בזה בעצמי? ביג נו נו. אני זוכרת פעם אחת שרציתי לחקות קציצות בשר טעימות שאכלתי, וההתעסקות עם הבשר הטחון זיעזעה אותי, אבל התאמצתי להתעלות על רפלקס ההקאה לטובת המתכון השווה.
לימים גיליתי שאני רגישה ללקטוז אחרי תקופות ארוכות של כאבי בטן ארוכי טווח, והרגשתי שנפתרו לי כל הבעיות. עברתי לחלב סויה שהסתבר כלא רע בכלל. התחלתי לשמוע דיעות על חלב פרה וכמה רע הוא עושה, שמחתי בחלקי שאני מודעת לכמה זה לא טוב לי ומבסוטה שאני עובדת על להפחית. לצד כל אלה, מעולם לא חיבבתי חיות במיוחד. לא גדלתי איתן וככזאת לא בהכרח נהנתי כשכלבים באו לקבל ליטוף. בתור תל אביבית טיפוסית הרגשתי רע עם עצמי שאני לא מסתערת על כל עובר אורח שהולך על ארבע. בינתיים, אני מגלה שיותר אנשים מנסים להפחית את צריכת הבשר, אחרים גילו כמוני שהם רגישים ללקטוז, ושיחה עם כמה אנשים שקראו קצת יותר מחקרים ממני גרמה לי לחשוב על הדברים אחרת. מי שמכיר אותי יודע כמה הכמיהה שלי למתוק היא חלק בלתי נפרד ממני, ועם התאווה הבלתי נגמרת לאוכל טעים, בא הרצון לשפר את אורח החיים שלי. בתמימותי חשבתי שזו סתירה. תארו לכם את רגשות האשם שליוו אותי כשבבוקר הייתי מחליטה להיות על הצד הבריא יותר, ומבלי לשים לב אני בעיצומו של המבורגר כשאחריו פנקייק מושחת. זה היה חזק ממני. את הבן דוד הטבעוני שלי מארגנטינה (!) שמחתי לארח בתל אביב. לקחתי אותו למקומות הטבעוניים הכי שווים בעיר והתגאיתי לחיות בעיר שהפכה לאחד מהמקומות היותר ידידותיים לטבעוניים. כשהבנתי שהגאווה הזו היא רק גאוות יחידה צבועה מצידי, הרגשתי שאני צריכה לעשות משהו בנושא. אכלתי במסעדות מטורפות אוכל שלא יצא לי לטעום מימיי וגיליתי הפלא ופלא, שאוכל טבעוני זה דווקא טעים, ובעצם, זה ממש דומה להרגלים שאני מנסה לפתח כמה שנים אבל הם מתגמדים לטובת מנת הפסטה עם השרימפס והשמנת.
כשהתחלתי להתעניין בטבעונות, לא יכולתי לראות סרטוני זוועות על עגלים וחזירים שחווים התעללות. דווקא בגלל זה, הבנתי שאם אני לא יכולה אפילו לראות סרטון, אני בטוח לא יכולה לאכול אותם. מסתבר שדווקא חוסר העניין שלי ללטף חתולים ברחוב, גרם לי להסתכל על פרה, חתול, ציפור וחזיר כחיות מחמד לכל דבר, שאולי לא בא לי ללטף, אבל בטוח לא בא לי לאכול.
אנחנו גדלים ומתפתחים עם אמונות, שרובן באות מהבית שבו גדלנו ומתהוות עם השנים לדרך מסויימת. לפני שעזבתי את הבית של ההורים שלי, דגים נאים וסטייק טרטר היו מנות שנראו לי רחוקות ממני שנות אור, משהו בגולמיות של הדבר והמרקם הרתיעו אותי. אבל גם את זה טעמתי. והיה לי טעים. אבל אז מילצרתי והגשתי לאנשים דגים שלמים עם עיניים וזנב ותהיתי, איך אפשר לאכול את זה?
ולקח זמן עד שטעמתי גם את זה. בכל המאכלים האלה שהרתיעו אותי, כל פעם שראיתי את תהליך הבישול מההתחלה עברה בי אותה תחושת גועל, אבל הייתי מזכירה לעצמי להתעלם, ולזכור שזו הולכת להיות מנה ממש טעימה.
אחרי הרבה שיחות עם טבעוניים, קריאת מאמרים והמנעות מסרטונים קשים מדי הבנתי שזה מספיק לי בשביל להחליט שיש פשוט הרבה אופציות אחרות. בעבר, כל מי שהיה טבעוני ריחמתי עליו. הרגשתי שהוא מונע מעצמו תאוות שחשובות לא פחות מהמוסר שלו. היום, אני מבינה שלא צריך להתפשר על תאוות וחשקים בשביל לא לאכול חיות. היום יותר מתמיד אני מבינה כמה זה קל, טעים, פשוט וחסר רגשות אשם זה להיות טבעוני. אני לא צריכה ללטף חזרזירים ולאמץ תרנגולים בזמני הפנוי בשביל לגלות אליהם אמפתיה. אני מבינה שברגע שהחלטתי שאפשר גם אחרת, נפתח בפניי עולם שלם שלא הכרתי, שסיקרן אותי, הפליא אותי, וכאן הבנתי שהמאמץ עבר מהפך. היום כשאני רואה מנה טעימה אני צריכה להתאמץ לראות את החיה שמתחת לרוטב העסיסי ולא אחרת. היום אני מבינה שכל מי שמסביבי מתקשה לראות אותי "נמנעת" מהתאוות שרק דיברתי עליהן למעלה, ומרחם עליי בדיוק כמו שאני נהגתי לעשות, מבלי להבין שפשוט עשיתי את הקישור, בפעם הראשונה בחיי. נכון, זה קשה לראות בן אדם משתנה, וזה בסדר שהאוכל שאולי הגדיר אותי כל החיים עבר תהפוכה, ואני כבר מזמן הבנתי שאני בסדר עם זה, והאמת? שרוב הסביבה שלי גם.
אוריאו אגב, זה טבעוני.
יום הטבעונות שמח לכולם ♡