הי שלום,
כן, עוד פוסט מסכם שנה, תובנות, דכאונות שמחות וחגיגות, מי שפחות בעניין, לג'יט וביי ביי.
אז מה היה לנו כאן?
רק על עצמי לספר ידעתי כי קטונתי מלנסות לסכם שנה כזאת מוגזמת מנקודת מבט אחת, אישית.
דצמבר 2019 > חרדה ונרגשת (שאלה בעצם אותם תהליכים כמעט במוח שמתורגמים לרגש בצורה אחרת) עזבתי את העיר. ה-עיר. כל תל אביבי טיפוסי מעל שנה שם יודע כמה זה משמעותי. תמיד תמיד הייתי עירונית מדי ולא ידעתי בכלל איך מתמודדים בלי AM:PM מחוץ לבית.
איפה אני אקנה חלב בשעת לילה מאוחרת? אם תחשוק נפשי בשוקולד אחרי ארוחת ערב? ומה עושים בלי הקפה ליד הבית? מי זוכר איך נוהגים באוטו? האם יישארו לי חברים כשאני אתרחק?
לקחתי את החרדות שלי ואת עצמי אל ההרפתקאה החדשה.
ינואר > אחרי שנים בהם הפחד ניהל אותי החלטתי לתת הזדמנות אמיתית לדבר הזה שנקרא PAU, אתם יודעים, איזה עסק שאני מתפעלת ככה על הדרך. ג'ינג'ול היה השם השני שלי, מולטיטסקינג הייתה גאווה, רגשות אשם כשאני לא פה ולא שם הציפו אותי כמעט תמיד. עזבתי את חצי המשרה שהייתה לי.
מה יהיה? איך מתמודדים בלי משכורת חודשית? מי יהיה הבוס שלי? איך אנהל את עצמי? עם מי מתייעצים?
בפעם השנייה השנה והמליון בחיים, לקחתי את החרדות שלי ואותי והלכתי על כל הקופה.
במקביל, תכנון טיול יומולדת 30 באפריל לאיטליה. לבלות בשבוע העיצוב ועוד איזה שבוע ככה לטייל. לוקחת את כל הסחלה של השנה הקודמת ומחפשת איזה ספא שווה להתרפק עליו, החרדות ההן? יכולות לקפוץ לי, אני נוסעת לנפוש ולאכול פסטות ביצ'ז.
פברואר > סוגרת פינות לאיטליוש. שבוע במילאנו, עוד כמה ימים בצפון, עוד איזה נהר, לסיים את הטירוף באיזה ריזורט בדולומיטיים. "הפעם, אני מתפנקת, יומולדת 30, מגיע לי".
שבוע אחרי בווינט - "הוכרז על הטלת סגר באזורים שהושפעו מנגיף הקורונה באיטליה, לאחר ששני אזרחים מתו מהווירוס אתמול." נכנסת לכתבה, מזהה בשם את כל המקומות הכתובים. מזהה בשם. מבינה שהסוויט 30 שלי כבר לא סוויט במטוס למילאנו. הנה הן באות, המחשבות השליליות. שיחה גנרית עם אנשים אופטימיים, "אוי נו, באפריל כבר לא יהיו כלום, את תסעי לאיטליה. הגזמת".
הממ.
מרץ > נוסעת כל יום כמעט לחברת הייטק אחרת, יש ימים שגם שתיים. יושבת בבית קפה ושומעת שכל שולחן בלי יוצא מהכלל מדבר על הנגיף הסיני ההוא. ספקולציות, קונספירציות. "הגיע לספרד, איזה מישהו גם הגיע לארה"ב. מה נעשה אם יגיע לכאן?"
אין איטליה. יש סגר. פותחת פופ אפ לשבועיים, סוגרת אחרי יומיים. רק משלוחים. הרחובות עצובים, כפפות בסופר, מסכות רק עם פילטר. ביטול החגיגות, מתחילים לבשל בבית.
מוציאה סדנת בזק לסריגת תכשיטים בזום, מתקתקת תמונות, שולחת. מזמינים עוד, מתעניינים, ועוד איזה הייטק שנתקע בבית ומחפש אטרקציה לעובדים. מעבירה ימי הולדת לילדות. אורזת ואורזת.
אפריל > בלי כפפות, מסכות בלי פילטר. סדר בזום, מתנות יומולדת דרך שליחים, זר פרחים לראש מהפרחים בגינה.
הזמנות, הזמנות! מלא מלא מלא הזמנות! חוגגים פסח בבית, רוצים תכשיטים, שואלים מה עם הפופ אפים, רוצים להגיע לראות, להיפגש. וואו, משהו קורה פה.
ואז חוזר חלילה, אירועים, סגרים, מלא מאכלים, תכשיטים, תכשיטים ועוד תכשיטים.
משחילה פה ושם עוד איזה פופ אפ, ממשיכה לשלוח לכן משלוחים, מנסה להספיק עוד טיול לצפון, עוד גיחה לדרום, רק שלא יסגרו אותנו שוב.
מבצעים, סמפל סייל, שת"פ עם ורד, עוד איזה פופ אפ בזק, מכירה מעצבים חדשים, לקוחות חדשות. לא מצליחה לזהות את הישנות עם המסכות.
קולקצייה חדשה,
צילומים לקולקצייה החדשה.
מכירה מוקדמת. והופ.
הנה, היא עברה השנה הזאת. עברה לה, אפילו די מהר בסוף. היה נורא ממש בחלק מהזמן אבל היה גם נהדר. מותר להגיד גם את זה?
אז במקום איטליה > אילת
במקום מפגש פרונטלי > שלום למסך
התחלתי אותה עם חוסר ודאות מסויים שעבר להיות חוסר ודאות חד משמעי אם יש בכלל דבר כזה.
מה למדתי?
לסמוך על עצמי יותר, לדעת שאני אמצא את הדרך גם אם היא ממש מסובכת לפעמים.
להתמודד עם הלא נודע, לאמן את שריר השליטה בראש ופשוט לשחרר.
ללכת עם האינטואציות שלי. כמו שעשיתי בקולקציית FIKA שלי. שלא תחשבו שאני לא אסיים איתה כי היא פשוט תולדה של כל ההזייה הזאת שנקראית 2020.
ממש בימים האחרונים של השנה, אני מוציאה אותה לאור, משתפת אתכם ביצירות, בצילומים, במחשבות שמאחורייה.
כי המשפט הזה מסמל אותה ואת השנה הזאת בצורה כל כך מדוייקת,
וזה,
השיעור הכי חשוב שלמדתי בקרנולה הזאת.
האפי ניו ייר, 2021, בואי, תהיי חברה
FIKA: A moment to slow down and appreciate the good things in life.
"Coffee with friends"